וואו, איזה חמודה!

אני לא מתעסק הרבה עם פייסבוק אם כי הרבה יותר מבעבר. מדי פעם כשיש לי משהו לחלוק, אני מרגיש חופשי להעלות איזה סטטוס תורן. אחת הפעמים האחרונות שהרגשתי שבאמת יש לי משהו לחלוק היה כשבתי השניה נולדה, לפני כחצי שנה בערך.

נולדה לי ילדה ולא תאמינו באיזה גודל היא יצאה!

אני אדלג על סיפור הלידה ואתחיל לספר מהרגע בו הילדה יצאה לאוויר העולם. היא יצאה ענקית! בגלל הגודל העצום (סבלנות, עוד רגע ניתן משקל מדוייק), כל המעבר בתעלת הלידה היה קשה עליה מאוד והיא יצאה מלאה בשטפי דם. בנוסף כשהיא יצאה היא לא התחילה לבכות כמו שכל תינוק סביר יודע שעליו לעשות.

במקום זה היא היתה שקטה לחלוטין מכיוון שהיא התקשתה לנשום. כולנו עמדנו בחדר הלידה לחוצים ומחכים שרופא הילדים יעשה כבר את הקסמים שלו והילדה תתחיל לבכות. אחרי שתי דקות ארוכות כנצח הילדה הראתה סימני נשימה סוף סוף על אף שעדיין היא לא הראתה סימני בכי. כזאת אמיצה!

אגב, גם אני הייתי מאוד אמיץ – גם במהלך שתי הדקות הללו המשכתי להאמין בילדה ובצוות הרפואי ולכן המשכתי לצלם ולתעד את כל הלידה במרץ בלתי נלאה.

פנטזיות על לידה, צילומים והמציאות עצמה

בכל מקרה עברה על הילדה הקטנטנה לידה די טראומתית. (ובכלל לא דיברתי עדיין מה עבר על אשתי). אה, אגב, רציתם לדעת מה היה המשקל בלידה? אז תקראו עד הסוף בבקשה. ולא להציץ!

מכיוון שכך, ובלי לייפות את הדברים, הילדה נראתה – איך נאמר – די מעניין… אם לפרט קצת יותר, אז אפשר לומר שהיא היתה מעין יצור סגול ונפוח.

בדיוק בשלב הזה, החלטתי שחשוב מאוד לצלם אותה בטלפון של אשתי (לי עדיין יש נוקיה מלפני 10 שנים בערך), ולהעלות לפייסבוק.

לפני שכתבתי את הפוסט הזה שאתם קוראים עכשיו, נכנסתי לפייסבוק וחיפשתי את התמונה ואת התגובות שקיבלתי עליה. אני מביא פה כמה תגובות נבחרות:

• מזל טוב!!! איזה בובה
• מקסימה!!! המון מזל טוב לכולכם!!!
• מזל טוב ,איזה מותק

שאר התגובות מתחמקות מלהתייחס לילדה באופן ספציפי ורק אומרות מזל טוב בגירסאות כאלה ואחרות. ראוי להגיד  שרוב התגובות היו כאלה – מתחמקות מהתייחסות ישירה לילדה – מה שמעיד כנראה שהם ראו את התמונה ולא מצאו שום דבר נחמד להגיד…

כל מי שכתב את הברכות, גם אלו שהדביקו לילדה סופרלטיבים, הם חברים טובים ואוהבים. אני מנחש שלא כולם התכוונו למחמאות שהם הרעיפו על הילדה אבל זה ממש אינסטינקט לראות תינוק ולהגיד: "וואו, איזה חמוד!". אנשים פשוט לא שולטים בעצמם.

זכרונות נוסטלגיים מהימים הסטודנטיאליים

זה קצת מזכיר לי תופעה מימי האוניברסיטה הרחוקים. למדתי בבאר שבע וכמעט כל הסטודנטים שוכרים שם דירה. בתחילת הלימודים אתה מכיר הרבה אנשים ולאט לאט אתה מתחיל לבקר בדי הרבה דירות. מכיוון שחלק מהדירות הן ממש חורבות (גם אני גרתי באחת כזו), ומכיוון שאינך רוצה להעליב אף אחד, אתה מפתח מעין מנטרה קבועה שפעמים רבות אין לה כל קשר למציאות האמיתית.

בואו נאמר לדוגמא שאתה נכנס לדירה בת 50 שנה, חצי מתפרקת עם מעט ריהוט שנראה כאילו הוא נלקח היישר מבית סבתך. החבר שגר שם לוקח אותך לסיור ומראה לך את הסלון המתקלף, את השירותים שאין בהם ניאגרה אלא רק ברז ישן כמו בתחנה המרכזית הישנה ואת המטבח שהוא ההיפך המוחלט מהמטבח במאסטר שף. אתה מצידך מתעלם מהמציאות ובמקום זה מוציא קולות התפעלות ומעיר הערות מטופשות כמו: "איזה בריזה מדהימה יש פה" או "הדירה מרגישה ממש חמימה" (כן – 100 מעלות בערך). בקיצור, הבנתם את הרעיון.

על אף שזהו המצב, ועל אף שכולם יודעים את זה, אני חושב שההסכמה שבשתיקה שכולנו נחמיא אחד לשני גם אם לא תמיד יש על מה, היא מצויינת. קודם כל, זה מקל מאוד על ההתנהלות היומיומית ושנית, גם עם כל הכתיבה הכאילו מודעת שלי פה, בשורה התחתונה אני נהנה לשמוע שהילדה שלי חמודה. לא הייתי רוצה למצוא בפייסבוק תגובות מהסוג: "מממ, היא לא משהו… בטח בפעם הבאה יצליח לכם יותר!".
כמו שאמרו חכמים ממני לפני – בורות היא ברכה.

נו, אז כמה היא שקלה?

לסיום, אני אומר רק שני דברים:

• אחרי שהיא התאוששה מטראומת הלידה, בעיני היא באמת תינוקת חמודה בטירוף. וכן, אני יודע שאני קצת משוחד.
• המשקל בלידה היה 4.125 קילוגרם. יש הערכה לאשתי?